גמרא בבא מציעא

הרמב"ם סבור שקנין של "מעכשיו ולאחר שלושים יום" חל בדיני ממונות כתנאי רגיל שחל לגמרי מעכשיו. אולם בדיני קדושין הקנין פועל כקנין מתמשך שחל בעתיד - ומוחל למפרע.

רבא קיבל למסקנתו את היסוד ש"חלות שם" שנובעת מ"מצוה" – מסוגלת לחול למפרע. הרמב"ם דחה מהלכה סוגיות רבות שבהן רבא עדין לא קיבל את היסוד הזה; כגון קידושי קטנה, ושפחה חרופה, ומסירה לרשות הבעל.

הרמב"ם פסק, שמי שליקט פירות לעצמו משדה חבירו והפריש תרומה, ואח"כ בעל הבית הגיע והסכים למעשיו; תרומתו חלה. הפסיקה הזו היא נגד תחילת הסוגיה בב"מ דף כא; אך היא מתבססת על שיטת רבנו חננאל בהמשך הסוגיה.

בסוגיית "יאוש שלא מדעת" הובא לימוד של ר"ש בן יהוצדק, שאבידה ששטפה נהר מותרת בלא יאוש; אך הרמב"ם פסק לפי הסוגיות שבהמשך הפרק ולפי סוגית הירושלמי שההיתר הוא מטעם יאוש. הדבר מיישב את הסתירה שבפסקי הרמב"ם.

רבה סבור שסתם אדם מתייאש בקלות אם יש לו סימן העשוי להידרס; ואילו רבא חולק עליו. רש"י פסק כרבה מפני ששיטתו דומה לשיטת אביי שאדם מתייאש בקלות אם נודע לו שנפל ממנו מטבע. אך הרי"ף והרמב"ם פסקו כרבא.

מי שנכנס לדירה מושכרת שנעזבה ומצא מטבע, צריך להחזיר ל"אחרון". זה נגד החזקה שאדם ממשמש בכיסו וכבר התייאש. רש"י הסביר שמדובר בשני שוכרים ולכן אין יאוש. תוס' הסבירו שמדובר בבעל הבית. הרמב"ם סבור שהחזקה שאדם ממשמש בכיסו והתייאש - אינה כפשוטה.

סוגיית "יאוש שלא מדעת" הכריעה כאביי, אך הרי"ף והרמב"ם פסקו שלא כאביי. לשיטתם בסוגיית "הלוקח מן התגר" מוכח שלא כאביי. ומוכח שם שהלכה כשיטה חדשה של "חזקת יאוש" - שהיא שיטת רבא במקום אחר.

הרמב"ם פסק את דברי רבי יוחנן שאם הגט או שטר הקדושין נפלו רחוק מאוד מהאשה אך היא מסוגלת לשמור עליהם - הדבר משפיע על מעמדה האישי. אך הרי"ף השמיט אותם בגלל שיטת שמואל. הרמב"ם סבור ששמואל אינו חלוק לגמרי על רבי יוחנן.

רבא אמר שאם הגט נפל סמוך לאשה על גג ששיך לאדם אחר; היא מתגרשת ללא ידיעת והסכמת בעל הגג. הרי"ף השמיט דין זה, והרמב"ם הביאו. מחלוקתם היא מחלוקת תנאים ואמוראים בהבנת משמעות "ונתן בידה".